קמפינג משפחתי 

הילדים היו אז קטנים. אנחנו, הוריהם, היינו צעירים. אמא שלה התקשרה ושאלה אם אנחנו יוצאים לפיקניק משפחתי. קמפינג משפחתי תיקנתי אותה ולמעשה חשתי וחשבתי שהמושגים זהים. שמדובר, בעצם, באותו דבר. ביציאה לשטח, לטבע, לבילוי משפחתי משותף, משולב בביקורם באטרקציות שונות.
הצפון כולו הוא מעין אתר קמפינג. כמעט כל מקום שתבחרו בו – יתאים לקיום קמפינג משפחתי.
אפשר לנטות אוהל ולהפוך אותו לבסיס יציאה – לטיולים רגליים, טיולי טרקטורונים, סוסים, אופניים, ג'יפים, לשוט על קייקים.
הבאנו אוכל מהבית. בישלנו. אכלנו. קינחנו.  זו היתה בחירה נכונה ומושכלת – בחרנו מקום שהיה שמור, מואר, מגודר. היו בו שירותים ומקלחות. טבע-טבע, תגיד לכם גם  כיום אשתי, כוהנת הניקיון הגדולה בתבל, אבל  יש גבול. היחידה שחששותיה לצאת לבילוי המכונה קמפינג משפחתי איימו על עצם  היציאה שלנו היתה היא. כשחזרנו לא היתה נלהבת ממנה. "לא האמנתי בחיים שאני אשן שני לילות בחוץ, באוהל", אמרה. חיבקתי אותה. " עשינו זאת" צהלתי. " גם אנחנו", עלצו הקטנים.
קמפינג משפחתי  הוא סדנת גיבוש משפחתי מעולה מעין כמוה. שום טיפול פסיכולוגי לא יכול להועיל כפי שמועיל – עובדה – קמפינג משפחתי. הילדים חזרו רכים ושקטים. כולנו חשנו שהקשרים בינינו התחממו והתהדקו, אף שהם היו חמים והדוקים משכבר. דווקא הקשיים המסוימים, אי הנוחות הזמנית, אפילו היתושים, לא הפריעו, לא העיבו. גם בנפילתה של הקטנה ובפציעתה  (פציעה? היא נשרטה קלות) ראינו חלק מהחוויה.
שנים חלפו. הילדים גדלו. אנחנו התבגרנו מאוד. נעשינו קצת מפונקים, אם להודות על האמת. קמפינג משפחתי נותר זיכרון רחוק, מתוק. געגוע. לפעמים, כשאנחנו פותחים אלבומים, מדפדפים בשנים ההן, בחוויות שחווינו, במראות שראינו, באנשים שפגשנו, אנחנו רואים את עצמנו אי אז בשנים ולפתע חוזרים אלינו המראות והתחושות, אפילו ריחן החרוך של הפיתות שאפינו על טאבון שאלתרנו שם.
ובחיוך מריר-טיפה,חמוץ מתוק,  משהו בלב צובט ופורט על המיתר הפקוע של השמחה, של העצב (  כי מה שהיה לא יחזור) ושל הגעגוע.